סליחה לגוף. על סטרס, הקשבה ומגע
כשאנחנו חושבות על סליחה, אנחנו בדרך כלל חושבות על מישהו אחר. על אדם שפגע בנו, על משהו שנאמר או נעשה, על כעס או עלבון שאנחנו ממשיכות לשאת.
אבל יש עוד מערכת יחסים שבה לפעמים מצטברים במשך שנים כעס, אכזבה, אשמה וביקורת וזו מערכת היחסים שלנו עם הגוף שלנו.
אנחנו כועסות עליו כשהוא מתעייף, כשהוא כואב, כשהוא משתנה, כשהוא כבר לא עושה בקלות את מה שעשה פעם. לפעמים אנחנו כועסות גם על עצמנו: על השנים שבהן לא הקשבנו לו, דחפנו אותו יותר מדי, הזנחנו אותו או דרשנו ממנו לעמוד בקצב שלא התאים לו.
מה הקשר בין סליחה לסטרס?
סטרס אינו רק מצב רגשי. הוא גם תגובה גופנית.
כשאנחנו חוות איום או עומס, מערכת העצבים מגייסת את הגוף להתמודדות. קצב הלב עשוי לעלות, הנשימה משתנה, השרירים מתכוננים לפעולה ומופרשים הורמונים שעוזרים לנו להיות ערניות ומוכנות להגיב. זו פעולה של מערכת העצבים הסימפתטית. המנגנון הזה חיוני ומוטבע בו ביולוגית על מנת שנוכל להתמודד עם איומים. סטרס נועד על מנת לעזור לנו במצבים מסוימים . אנחנו לא רוצות לחיות בלי סטרס, ואנחנו גם לא יכולות.
הקושי מתחיל כאשר הדריכות הופכת למצב מתמשך ואין אחריה מספיק התאוששות.
הגוף אינו מגיב רק לסכנה פיזית שנמצאת מולנו. גם מחשבות חוזרות על פגיעה, כעס, אשמה או ביקורת עצמית יכולות להשאיר אותנו במצב של עוררות. מחקרים שעוסקים בסליחה מצאו קשר בין היכולת להרפות בהדרגה מכעס וטינה לבין ירידה בסטרס ובמצוקה הנפשית, ובחלק מהמחקרים גם לתגובה פיזיולוגית מתונה יותר.
סליחה כמובן אינה כפתור שמכבה את מערכת הסטרס. היא גם אינה מחיקה של מה שקרה, הצדקה שלו או החלטה שמה שפגע בנו כבר אינו חשוב. אפשר לחשוב עליה כתהליך של הפסקת ההחזקה המתמשכת של המאבק.
וזה נהיה מעניין במיוחד כשמי שאנחנו נאבקות בו הוא הגוף שלנו.
כשהגוף הופך למשהו שצריך לתקן
מערכת היחסים שלנו עם הגוף מלאה בציפיות.
אנחנו מצפות ממנו להיראות בצורה מסוימת, לתפקד בצורה מסוימת, להיות חזק, גמיש, בריא, אנרגטי ולא לכאוב. וכשהוא אינו עומד בציפיות האלה, השפה שלנו כלפיו יכולה להיות קשה מאוד.
"למה אני כל כך עייפה?""איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה?""פעם יכולתי לעשות את זה.""למה שוב כואב לי?""אני חייבת לחזור לעצמי."
המשפט האחרון מעניין במיוחד: לחזור לעצמי. כאילו הגוף שהיה לנו בעבר הוא הגוף האמיתי, והגוף שנמצא כאן עכשיו הוא איזו תקלה זמנית שאנחנו צריכות לתקן.
הדבר נעשה בולט במיוחד בתקופות של שינוי. גיל המעבר הוא דוגמה מצוינת לכך. הגוף משתנה, היכולות משתנות, ההתאוששות משתנה, ולעיתים הדברים שעבדו עבורנו במשך שנים כבר אינם עובדים באותה צורה.
דווקא ברגעים האלה קל מאוד להפוך את הגוף לפרויקט.
יותר פעילות. תזונה טובה יותר. עוד תרגילים. עוד טיפול. עוד ניסיון לתקן.
כל אחד מהדברים האלה יכול להיות מצוין בפני עצמו. הבעיה אינה ברצון להשתנות או להשתפר, אלא במקום שממנו אנחנו עושות זאת.
סליחה לגוף אינה ויתור עליו
לסלוח לגוף אין פירושו להגיד שהכול בסדר
אין פירושו להתעלם מכאב, לוותר על טיפול, להפסיק להתאמן או לקבל כל מגבלה כגזירת גורל.
אפשר לרצות להיות חזקה יותר בלי לכעוס על החולשה שיש עכשיו. אפשר לשפר את הכושר בלי להעניש את הגוף שמתעייף. אפשר לטפל בכאב בלי להתייחס אל הגוף כאילו הוא מקולקל.
מבחינתי, ההבדל נמצא בשאלה שאנחנו שואלות.
במקום לשאול:
"למה הגוף שלי עושה לי את זה?" אפשר להתחיל לשאול: "מה הגוף שלי אומר לי עכשיו?"
זה נשמע כמו שינוי קטן בניסוח, אבל הוא מייצג שינוי גדול ביחסים.
בשאלה הראשונה הגוף הוא היריב.בשנייה הוא מקור של מידע.
סליחה מתחילה בהקשבה
אחד הדברים שאני מלמדת שוב ושוב בעבודה עם הגוף הוא היכולת להרגיש לפני שמגיבים.
מה קורה לנשימה שלי עכשיו? איפה אני מחזיקה מתח? האם הלסת מכווצת? האם הכתפיים מורמות? האם הבטן מוחזקת בלי צורך? האם הגוף מבקש תנועה או דווקא מנוחה?
גם בתוך תרגול אפשר ללמוד להבחין בין מאמץ שמתאים לי כרגע לבין מאמץ שאני כופה על הגוף. בין אי־נוחות שאפשר לנוע בתוכה לבין כאב שמבקש התייחסות אחרת.
זו אינה הקשבה פסיבית. להפך. בעיניי זו מיומנות גופנית שדורשת תרגול.
ככל שאנחנו מכירות טוב יותר את האותות של הגוף, יש לנו יותר אפשרויות להגיב אליהם. אנחנו יכולות לבחור מתי להמשיך, מתי לשנות, מתי לנוח ומתי דווקא לאתגר את עצמנו.
במובן הזה, סליחה לגוף אינה פעולה חד־פעמית. היא דרך אחרת להיות איתו.
ומה למגע יש לעשות עם כל זה?
יש משהו מעניין במגע: בניגוד לחלק גדול מהדברים שאנחנו עושות עם הגוף, במגע לא תמיד צריך לבצע שום דבר. לא צריך להצליח. לא צריך להתחזק. לא צריך להיות גמישה יותר. לפעמים אפשר פשוט להיות בצד שמקבל.
מגע בטוח, נעים ומותאם יכול להשפיע על מצב העוררות של מערכת העצבים. מחקרים על עיסוי ומגע מצביעים על כך שמגע יכול להיות קשור להפחתת מתח וחרדה, ובמצבים מסוימים גם לשינויים במדדים פיזיולוגיים של סטרס. אבל בעיניי יש כאן משהו שקודם אפילו למדדים האלה.
מגע מחזיר את תשומת הלב אל התחושה.
אל המשקל של הגוף על המזרן. אל הנשימה. אל החום של היד. אל המקומות שמחזיקים ויכולים אולי להחזיק קצת פחות.
ולפעמים, בתוך מגע, אנחנו מגלות כמה מאמץ אנחנו מחזיקות בלי לדעת שאנחנו מחזיקות אותו.
כתפיים שלא באמת צריכות להיות מורמות. בטן שאפשר לרכך. לסת שאפשר לשחרר. נשימה שיכולה להיות מעט רחבה יותר.
אני לא חושבת שמגע "גורם לנו לסלוח". סליחה היא תהליך מורכב ואישי הרבה יותר מזה.
אבל מגע יכול ליצור תנאים שבהם לרגע אנחנו מפסיקות לדרוש מהגוף משהו.
ובמובן הזה יש בו משהו עמוק מאוד שקשור לסליחה.
להפסיק לרגע את המלחמה
סליחה לגוף אינה לומר לו "אני סולחת לך". הסליחה מתחילה הרבה קודם.
ביכולת להתבונן בגוף שנמצא כאן עכשיו, בלי להשוות אותו מיד לגוף שהיה פעם או לגוף שאנחנו חושבות שהוא צריך להיות.
להרגיש כאב בלי לכעוס עליו. להרגיש עייפות בלי להפוך אותה לכישלון. לזהות מתח בלי מיד לנסות להעלים אותו.
ואז, מתוך ההקשבה הזאת, לבחור מה הגוף צריך.
לפעמים זו תהיה מנוחה. לפעמים תנועה. לפעמים דווקא עבודה קשה וחיזוק. לפעמים נשימה. ולפעמים מגע.
סליחה אינה ויתור על שינוי.
אולי היא המקום שממנו שינוי יכול להתחיל בלי מלחמה.
כי לפעמים הדרך להפחית סטרס אינה מתחילה בעוד ניסיון לגרום לגוף להירגע.
היא מתחילה ברגע שבו אנחנו מפסיקות לדרוש ממנו להיות גוף אחר
ומתחילות להיות בקשר עם הגוף שכבר נמצא כאן.
תגובות